תשלום דמי שימוש – מה זה?
תשלום דמי שימוש מעסיק לא מעט זוגות בהליכי גירושין.
זה נושא שלא קשור דווקא לבני זוג בהליכי גירושין. אם כי בהליכי גירושין זה קיים מאוד ובאחוזים די גדולים.
לצורך העניין, האיש עזב את הבית בשל רצונו להתגרש.
האישה נשארת בבית.
לצורך העניין זה בית סטנדרטי כמו כל רכוש משותף. כלומר שהדירה שייכת לשני הצדדים.
הבית כרגע מאוכלס על ידי האישה. ולכן אי אפשר להשכיר אותו.
לאיש יש 50% מהבעלות על הדירה.
לכן יש לו זכאות ל 50% משווי השימוש בדירה, קרי 50% מעלות השכירות של הדירה הספציפית הזו.
לא תמיד יש את התשלום של דמי שימוש. להלן נפרט את הכללים לכך. מתי הם חלים ומכוח מה. אך במבט מלמעלה זה ההסבר של המושג תשלום דמי שימוש.
נתחיל מסקירה קצרה על הבסיס לחייב בדמי שימוש. מה הבסיס החוקי לכך (שלכן בתי המשפט נוהגים לחייב בכך). ואז נסקור בקצרה את הבסיס ההלכתי לחיוב (שעל פיו בתי הדין הרבניים נוהגים לחייב בזה).
תשלום דמי שימוש לפי החוק – מכוח מה?
יש לכך התייחסות משפטית חוקית שמחייבת בדמי שימוש. יש לכך גם את ההיבט ההלכתי.
להלן נסקור בקצרה את המקורות המחייבים בדמי שימוש.
חוק המקרקעין קובע בסעיף 33 כי:
"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש"
כעת נתרגם את לשון החוק.
שותף שהשתמש במקרקעין משותפים זה אותה אישה מהדוגמא שמשתמשת במקרקעין משותפים. שכן, איש ואישה הם שותפים (לא תמיד ולא בכל דבר, אבל לצורך ההמחשה נגדיר את המצב כשותפות). כמו כן, המקרקעין הם משותפים, כי דיברנו על דירה שזה מקרקעין אשר שייך לשניהם באופן שווה. כך שהמקרקעין הם משותפים. אגב, הדבר נכון בהתאמה גם אם הבעלות של בני הזוג אינה שוויונית, אלא למשל 60% של אחד מבני הזוג (רלוונטי למשל אם יש הסכם ממון).
החיוב יהיה בעד השימוש שהשתמש השותף. קרי, האישה צריכה לשלם על השימוש שלה בדירה. כאשר לפי החוק התשלום יהיה בהתאם לחלק של כל שותף בנכס.
כעת נחזור לדוגמא שהבאנו בראש המאמר.
האישה מתגוררת לבדה בדירה המשותפת. היא משתמשת במקרקעין המשותפים וללא מתן אפשרות לבעל להשתמש באותם המקרקעין (מתוך הנחה שזה אכן המצב). לכן עליה לשלם דמי שימוש בסך מחצית משווי השכירות של הדירה.
דמי שימוש לפי ההלכה
לפי ההלכה אדם שיורד לשדה חבירו ללא רשות ונהנה מכך. לצורך ההמחשה הוא גר בדירה ללא הרשות של בעל הדירה. לצורך העניין נניח שבגלל שאותו אדם פלש לדירה, לא יכלו להשכיר את הדירה, ונגרם נזק לבעל הדירה.
את המצב הזה מגדירים מבחינה הלכתית כ "זה נהנה וזה חסר".
במצב הזה מחייבים את הפולש לשלם לבעל הדירה.
יש נידון כמה עליו לשלם. האם לפי ההנאה של הפולש או לפי החיסרון של בעל הדירה. זה גם תלוי בעוד פרטים. אך כעיקרון חלה עליו החובה לשלם.
דבר דומה במצב שתיארנו בתחילת המאמר על האישה שגרה לבד בדירה. היא למעשה מחסרת מהבעל – שהוא גם הבעלים בדירה – את השימוש בדירה.
מבחינה הלכתית הנושא אינו פשוט כלל ועיקר.
פעמים רבות האישה תוכל לטעון ש "בשלה היא משתמשת". קרי, בגלל שהדירה היא גם שלה ומותר לה להשתמש בחלק שלה, לכן אין לחייב אותה. אדרבה, אם האיש מתלונן על הפסד, הוא מוזמן בעצמו גם לבוא ולגור איתה בבית.
לכן יש עוד הרבה פרטי דינים שמאוד תלויים בסיטואציה הספציפית. אך כעיקרון יש את המושג של חיוב בדמי שימוש גם מבחינה הלכתית.
ממתי חלה החובה?
יש דמיון מסוים בנושא בין החוק להלכה (למרות פערים בתוצאה, אך המבנה יחסית דומה).
לפי 2 המקורות החובה חלה במצב שבו בן הזוג שלא נמצא בדירה אינו יכול לעשות שימוש בדירה המשותפת.
סיטואציה קלאסית לכך היא כאשר הצדדים כבר התגרשו.
במצב הזה על פי ההלכה אסור להם לגור ביחד. לכן בפועל האיש לא גר בבית ואינו יכול לעשות שימוש בדירה. במצב הזה יטען האיש שאם האישה לא הייתה מתגוררת בדירה אז הוא היה יכול להשכיר אותה.
במצב כזה למשל סביר שיחייבו בדמי שימוש.
דוגמא נוספת שמתחילה להיות קצת יותר ברקע אפור ולא 'שחור' ו'לבן'.
אם האישה גירשה את בעלה וטענה עליו תלונות שווא. גם כאן יטען האיש שאינו יכול לעשות שימוש במקרקעין מכיוון שיש צו שאוסר עליו את זה.
במקרה הזה סביר שיהיה דיון האם התלונות היו שווא או שהן היו אמיתיות.
יש הרבה מאוד מצבים שבהם זה לא חד משמעי. אך יש מקרים שבהם התוצאה היא מאוד ברורה: לחייב בדמי שימוש.
לכן בכל מצב שבו עולה לכם שאלות בנושא, כדאי להתייעץ עם עורך דין לענייני משפחה או טוען רבני לגירושין שינחה אתכם כיצד לפעול.
