מזונות הילדים – הסבר יסודי ומקיף על חובה זו

מזונות הילדים – הסבר יסודי על חובה זו

במאמר זה נקיף  באופן יסודי את הנושא של החובה לשלם מזונות הילדים. נגדיר את רמת החובה אשר הינה ברמות שונות, ונפרט אותם במאמר זה.

מזונות הילדים לפי ההלכה

סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע שכל אדם חייב בתשלום מזונות הילדים הקטינים שלו לפי הוראות הדין הדתי האישי שחל עליו.

לפיכך, החובה לשלם מזונות הילדים הינה בהתאם להלכה. החובה הינה של ההורים כלפי ילדיהם, כאשר ההלכה מאוד רלוונטית בעניין (גם מבחינת הדין האזרחי).

ההלכה רואה באבא את האחראי העיקרי לפרנס את הילדים שלו. כלומר עיקר החובה הינה על האבא.

בשו"ע באבהע"ז סימן עא סעיף א נכתב כי:

^{חַיָּב אָדָם לָזוּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי שֵׁשׁ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהֶם נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהֶם מִבֵּית אֲבִי אִמָּם. וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ, זָנָן כְּתַקָּנַת חֲכָמִים עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ. וְאִם לֹא רָצָה, גּוֹעֲרִין בּוֹ וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ וּפוֹצְרִין בּוֹ. וְאִם לֹא רָצָה, מַכְרִיזִין עָלָיו בַּצִּבּוּר וְאוֹמְרִים: "פְּלוֹנִי אַכְזָרִי הוּא וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָזוּן בָּנָיו, וַהֲרֵי הוּא פָּחוּת מֵעוֹף טָמֵא שֶׁהוּא זָן אֶפְרוֹחָיו"; וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְזוּנָן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאֵינוֹ אָמוּד, אֲבָל אִם הָיָה אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הָרָאוּי לִתֵּן צְדָקָה הַמַּסְפֶּקֶת לָהֶם, מוֹצִיאִים מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ, מִשּׁוּם צְדָקָה, וְזָנִין אוֹתָם עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ.}

אך, ההלכה גם רואה בגיל הילדים עניין הרלוונטי מאוד בנוגע לחובה לשלם מזונות.

ברמת העיקרון ניתן לחלק את הגילאים ל 3 חלקים: עד לגיל 6. מעל גיל 6 ועד לגיל 15. ומגיל 15 ועד לגיל 18.

טוען רבני בהליך המזונות – למה צריך?

לכאורה הליך התביעה במזונות הילדים הוא נראה פשוט. ברור שהאבא צריך לשלם את המזונות. אז אם ככה, למה צריך לשכור את שירותיו של טוען רבני?

ההסבר הוא שהליך המזונות אינו פשוט כפי שאולי נראה בעין לא מקצועית. ההליך מורכב מהרבה מאוד רבדים. יש כמה שלבים ורמות של חובה. בנוסף, להכנסות הצדדים ולהיקפי המשמורת יכולות להיות השלכות לגובה המזונות ואף לעצם החובה. כמו כן, בנושא הזה יש הבדלי פסיקות באופן משמעותי בין בתי המשפט לבין בתי הדין.

להלן נסקור את השתלשלות החובה לתשלום המזונות אשר ניתן לחלק ל 4 שלבים כלליים.

מזונות ילדים – שלב א' בתקנה

במסכת כתובות (דף ס"ה ע"ב) נכתב:

"דרש רבי שמלאי אפיתחא דבי נשיאה, אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים, אבל זן את קטני קטנים. ועד כמה? – עד בן שש".

הרא"ש (כתובות פרק ד' סימן י"ד) הביא את דברי מהר"ם מרוטנבורג:

"דרש רבי שמלאי אפיתחא דבי נשיאה, אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים, אבל זן את קטני קטנים. ועד כמה? – עד בן שש. ותנן נמי אם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. דשמעינן מינה דחייב לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים. ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, פסק רבינו מאיר דחייב לזונם. דכיון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם, אפילו יש להם להתפרנס משלהן. דומיא דמזונות האישה מדכלל מזונות האישה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלמא דין אחד להם".

הטור (אבן העזר סימן ע"א) פסק כדברי מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש. וכן פסק להלכה גם המחבר בשולחן ערוך (סימן ע"א סעיף א'):

"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש. אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם".

א"כ חובת תשלום מזונות על האב עד גיל שש ללא קשר למצבם הכלכלי מכח תקנת אושא.

גיל זה הינו הגיל בו החובה היא ברמה הכי גבוהה. קשה מאוד לפטור אבא מלשלם מזונות של הילדים שלו שהם מתחת לגיל 6.

מזונות הילדים מעל גיל שש – שלב ב' בתקנה

^{וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ, זָנָן כְּתַקָּנַת חֲכָמִים עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ. וְאִם לֹא רָצָה, גּוֹעֲרִין בּוֹ וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ וּפוֹצְרִין בּוֹ. וכו'}

והנה, יש תקנה לזון את בניו גם אחרי גיל שש מדין צדקה.

וכאן נשאלת השאלה: אם בכל מקרה האבא חייב להמשיך לשלם מזונות, אז מה ההבדל אם ילדיו הם בני שש או מתחת לגיל שש?

אלא שההבדל הינו שמזונות עד גיל שש נחשב לחוב ממוני גמור. עד כדי כך שאם האבא לא שילם, יורדים לנכסיו. לעומת זאת, מזונות מעל גיל שש הינו חוב מדיני צדקה בלבד. לכן, אם לא שילם, אין יורדים לנכסיו. הסנקציה במקרה זה תהיה רק שגוערים בו ומכלימים אותו על אי הרצון לדאוג לילדיו.

הרבנות הראשית – עמדתה בנוגע למזונות מעל גיל שש – שלב ג' בתקנה

בשנת תש"ד תיקנה הרבנות הראשית תקנה המרחיבה את יסוד החובה. בפסק דין 604877/10 בהקדמה לתקנה נאמר (ראה בספר דיני משפחה לד"ר שרשבסקי עמ' 568 – 566):

"לפנים בישראל אף על פי שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו הקטנים, אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו […] אך בזמננו לא איכשר דרא וכפייה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל. החוק הממשלתי אינו נותן סמכות לרבנות בעניין מזונות ילדים אפילו לא למטה משש, אלא שבתי המשפט הממשלתיים זקוקים בנידון זה לפסוק על פי דיני ישראל […] כשטענו מצד הילדים, שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה, אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו […] בימינו אלה […] סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי […] אי לזאת קבענו […] לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו בכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ובנותיו עד גיל של חמש עשרה שנה."

הסבר התקנה – גישה א'

החלטה זו של תקנת הרבנות הראשית מסדירה את המצב. הרקע הינו מפני שהבסיס של חובת מזונות ילדים מעל גיל שש נבע מכוח צדקה, ולא היה לו תוקף של חיוב משפטי. הצורך ביצירת חיוב משפטי נועד בעיקר כדי לממש את פסקי הדין באמצעות ההוצאה לפועל של בתי המשפט, כי כל עוד החיוב מבוסס על יסוד של צדקה, בתי המשפט אינם מתייחסים לפסק הדין כפסק מחייב מבחינה משפטית. לשם כך תוקנה התקנה "לחייב את האב בחיוב משפטי גמור", ומשעת התקנה ואילך, יש תוקף משפטי גמור לחיוב מזונות ילדים מעל גיל שש. כך גם עולה מהמשך החלטת הרבנות הראשית הנ"ל:

"כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל יפה, לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד גיל שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו, ובכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה."

הרחבת החובה

תקנת הרבנות הראשית מרחיבה את חיוב מזונות לילדים מגיל שש עד גיל חמש עשרה, באותה מתכונת שהיתה עד כה תקנת אושא לילדים מחתת לגיל שש – "בחיוב משפטי גמור". כי כשם שהיה כח לחכמים באושא לתקן תקנות, כך גם יש כח לחכמי ישראל לדורותיהם לתקן תקנות, ולהרחיב את תקנת אושא בכל תוקפה וגדריה עד גיל חמש עשרה

ההחלטה משווה באופן ברור את דין מזונות ילדים גדולים מעל גיל שש, לדין מזונות ילדים מתחת לגיל שש:

"כשם שמאז ומעולם […] היה כח בית דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור […] ולפרנס את בניו ואת בנותיו עד גיל שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור […] לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה."

הרבנות הראשית בתקנה זו הרחיבה את תקנת אושא עד גיל חמש עשרה לפי כל הלכותיה "בחיוב משפטי גמור" כפי שהיה עד כה בחיוב מזונות קטני קטנים. אין כל חילוק בין תקנת אושא המקורית החלה על קטני קטנים, לבין תקנת הרבנות הראשית, כי מנוסח זה עולה, שהרבנות הראשית רק הרחיבה את גיל הילדים הזכאים לתקנת אושא, שהרבנות הראשית רק הרחיבה את תקנת אושא עד גיל חמש עשרה לפי כל הלכותיה "בחיוב משפטי גמור", כפי שהיתה עד כה במזונות קטני קטנים, ללא כל שינוי בפרטי התקנה ביחס לילדים מעל גיל שש.

כבר התבארו לעיל דברי המהר"ם, שהתקנה לחייב את האב במזונות קטני קטנים עושה את החיוב המוטל על האב ל"חוב גמור", כלשונו של המהר"ם, והיא תקנה משפטית ולא תקנה של צדקה, ולכן האב חייב לשלם לילד את חובו גם אם הילד עשיר, ככל חיוב משפטי אחר. תקנת הרבנות הראשית המשיכה את הגדרת חיוב מזונות ילדים כחיוב משפטי, גם לילדים מעל גיל שש, בתורת חיוב משפטי גמור, ולכן גם אם הילד התובע הוא עשיר, בית הדין מוציא מהאב הנתבע ונותנים לילד התובע.

פסק דין המגבה גישה זו

גם באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (ח"א עמוד ק"נ) הבהירו הרבנים הראשיים הגרי"א הרצוג זצ"ל והגאון רבי בן ציון חי עזיאל זצ"ל והגרא"מ וליקובסקי זצ"ל, את משמעות התקנה:

"מוטעת היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות הנ"ל מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת, איפוא, על ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה. תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער את חצנו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הצבור או על האם."

עוד כתוב בפסק הדין הנ"ל:

"תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו".

הסבר התקנה – גישה ב'

אמנם קיימת גם פרשנות אחרת בביאור תקנת הרבנות הראשית. בפסק הדין של בית הדין הגדול בפד"ר ד' (עמוד 7), בראשות הגר"ע הדאייא זצ"ל, הגר"י הדס זצ"ל, והגרי"ש אלישיב זצ"ל, נפסק:

"גם לפי תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד: לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה – נראה שבמקרה ויש רכוש להילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם. עיין בסעיף ג' בתקנות הנ"ל:

פסק הדין ניתן ביום יב באייר תשי"ט. גם כעבור חודש ביום י' בסיון תשי"ט, פסק בית הדין הגדול (פד"ר ג' עמוד 172) בראשות הגרי"מ בן מנחם, הגר"י הדס והגרי"ש אלישיב זכר צדיקים לברכה, שאם יש לילדה הכנסה ממקור אחר, האב פטור, והסתמכו על פסק הדין הנ"ל שניתן על ידי בית הדין הגדול ביום י"ב באייר תשי"ט. להלן דבריהם:

"ראה בפסק דין של בית הדין הגדול לערעורים תיק תשי"ט – /ארבע עשרה/ האומר: גם לפי תקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה נראה שבמקרה ויש רכוש להילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם עיין בסעיף ג' בתקנות הנ"ל […] מתוך הדברים האמורים לעיל יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה, הוא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום, והמה תלויים בחסדי אביהם, לא כילדים שפרנסתם מובטחת".

ונראה לסיכום בנושא חיוב האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש, ישנה מחלוקת גדולה בין דייני ישראל בעבר וכיום, האם החיוב הוא מצד התקנה או מדין צדקה. רוב הפוסקים וביניהם הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו, קבעו שהחיוב הוא מדין צדקה. אולם היו כאלה ובהם הגרי"א הרצוג והגרב"צ עוזיאל, שקבעו שזו המשך התקנה.

היטיב לבטא דיון זה הרה"ג יעקב רוזנטל זצ"ל. הוא כתב שבסוגיה זו רבתה המבוכה בפסקי הדין, יש המחייבים את יישום התקנה מכוח הדין, ויש המחייבים את יישומה מדין צדקה.

עמדת מועצת הרבנות הראשית היא, שאין ראוי להכניס ראשנו בין ההרים הגבוהים שדנו בסוגיא העקרונית, האם התקנה מצד הדין או מדין צדקה, ועל כן שאלה זו נותרה בעינה, וכל דיין יכריע בעניין על פי שיקול דעתו."

מזונות הילדים – הרחבת תקנות הרבנות עד לגיל 18 – שלב ד' בתקנה

בהחלטת הרבנות הראשית מיום ט' תמוז תשל"ו החליטו כי:

"לאור הנסיבות המוסריות החינוכיות והכלכליות בזמננו מחליטים להעלות את חיוב האב למזונות ילדיו עד גיל 18."

החלטה זו התקבלה בישיבה בה נכח הרב הראשי הרב גורן בלבד והוא שהוביל את ההחלטה, הרב עובדיה יוסף לא ישב באותה ישיבה וכידוע התנגד להחלטה וסבר כי אין לה תוקף.

להלן גילוי דעת שכתב הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל:

"לדעתי תקנה כזאת צריכה להיות על ידי כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה, וכך נהגו רבותינו הגאונים נשיאי הרבנות הראשית לישראל ונשיאי בית הדין הגדול, הרב"ץ עוזיאל זצ"ל והגאון הרי"א הרצוג זצ"ל, בזמן שתיקנו התקנה לחייב במזונות הילדים עד גיל חמש עשרה. אחרת אין לתקנה כזאת שום תוקף לפי ההלכה".

אך כאמור בהחלטה האחרונה של מועצת הרבנות הראשית חזרה על החלטה להעלות את הגיל לגיל 18 מספר פעמים, וכך אכן נשתרש המנהג לחייב במזונות עד גיל 18.

הרב הראשי הרב אברהם שפירא זצ"ל במאמר שכתב בשורת הדין מתייחס לטענת הגר"ע יוסף ומסביר כי בעת התקנה הראשונה בשנת תש"ד היה צורך בכינוס כל דייני ישראל וראשי המועצות הדתיות כיוון שעוד לא היה את הכנסת והיה צורך בתקנת הציבור, אך כיום לאחר הקמת הכנסת וחקיקת חוק המזונות שבו נקבע שמי שאין חל עליו הדין האישי יהיה עליו חיוב של חוק המזונות ממילא אין צורך בתקנת הציבור ומספיק אדם חשוב שיאשר את התקנה וזה הרבנות הראשית שמאשרת את תקנת הציבור.

מזונות במשמורת משותפת

יש לציין כי ישנם מצבים שבהם היקף המשמורת משפיע על גובה המזונות.

בנושא הזה יש הבדל בין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט.

לחצו כאן לקריאת המאמר המקיף העוסק בגובה המזונות במשמורת משותפת.

לחצו כאן לבדיקה מה גובה המזונות שיקבעו לכם.

טוען רבני בתביעת המזונות – סיכום

כפי שנכתב, יש מספר רבדים ורמות חובה בנוגע לתשלום המזונות. יש פרמטרים נוספים שיש בהם כדי להשפיע במידה רבה מאוד על עצם החובה לשלם מזונות, וכן על ההיקף.

לכן, כדאי לפנות לטוען רבני מקצועי שייצג אתכם בהליך זה. טוען רבני הוא אדם הבקיא היטב בהליכים המשפטיים המתקיימים בבתי הדין. מעבר לעובדה שהוא למד בקורס טוען רבני את הנושאים ההלכתיים והמשפטיים הרלוונטיים לדיני המשפחה, הרי שלטוען הרבני יש ניסיון רב וממוקד בהליכים אלה.